בתערוכה "סער דומם" מפסלת האמנית אתל פיסרף נופי תודעה. מוצגים בה שני גופי עבודות: סירות מצולקות וגופים מופשטים דמויי אבנים. הסירות וה"אבנים" אינם מייצגים את עצמם אלא משמשים מטאפורה לתהליכי התהוות, באמצעותם מנוסחת שפה תודעתית פנימית, חמקמקה והפכפכה. פיסרף מתרחקת מנושאים נרטיביים ומשתמשת בדימויים ככלים המחזיקים את המהות האנרגטית של חומר היצירה, בעוד הנראות הפיזית הינה אך הקצה של מהות רוחנית עמוקה יותר.

ובכל זאת, בתערוכה ישנם עֲקֵבוֹת של נרטיב, דבר המאפשר לרקום סיפור סביב האובייקטים. בכניסה לגלריה מבנה ארעי דמוי מזח חוצה את החלל לאורכו, ועליו מונחות הסירות – שרוטות ופגועות ועם זאת זקופות ואיתנות. זהו ביטוי למצב נפשי, אישי וקולקטיבי כאחד. בהמשך למזח מונחים המונוליטים המופשטים, מעין "אבנים" אפורות המפנות את המבט לרגעי השקט, ולתהליכי השתנות איטיים וכמעט בלתי מורגשים. דממת האבנים אינה דממת מוחלטת, אם כי דממה פועמת של חיים.

ב"סער דומם" מתקיים דיאלוג של מתח ניגודי לצד השלמה. כיצד נבין את עוז הסירה שצולחת סערה ללא אבן נצחית בסמוך אליה? כיצד נבין את דום האבן ללא סירה שמשייטת על ידה? כדי לנסות ולרדת למהות זו מתכנסים החומר, המסה והצבעים בחלל ליצירת קומפוזיציה של תנועה וזרימה לצד דממה שוקטת, נשימה לצד פעימה, ומבקשים מבט אל מעבר לקליפה החיצונית, מעין התבוננות מדיטטיבית המבקשת להפנות את המבט כלפי חוץ וחזרה פנימה.